הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מתקן שמטרתו למנוע שכחת פעוט ברכב), התשע"ז–2016

עמדת המדד-התנגדות מלאה

  • עיקרי החוק


הצעות החוק פוגעות בערכי המדד המעודדים אחריות אישית, יעילות ואי התערבות בלתי סבירה של הממשלה בחיי הפרט. ראשית, האחריות הראשונה והמרכזית לשלום ילדים מוטלת על הוריהם. כל הורה אחראי צריך לנקוט בכל האמצעים שהוא מוצא לנכון להגן על בטיחות ילדיו, ואין זה מקומה של המדינה לכפות עליו אמצעים כאלה או אחרים. בהחלט טוב ונכון שהמדינה תעלה למודעות את התופעה המצערת[1] ואף תמליץ להתקין אמצעים למניעת שכחת או הילכדות ילדים ברכב אך כפייה בחוק של התקנת מתקן תביא בעקבותיה דרישה לפיקוח ולאחר מכן ביקורת על היעדר פיקוח מוצלח ודרישה לרגולציה נוספת, ובכך תוסר עוד ועוד האחריות הבסיסית מההורה ותועבר אל המדינה.

שנית, הצעת החוק של חברות הכנסת לא מוגבלת להורים לילדים ומחייבת את כל בעלי כלי הרכב להתקין את החיישן, וזוהי דרישה לא סבירה. גם באשר להצעת החוק שמגבילה את החובה להתקנת החיישן למסיעים ילדים עד גיל ארבע (טווח הגילאים המועד לפורענות). מדובר בתופעה שעל אף היותה מצערת ובעלת הד תקשורתי רב, אינה שכיחה במיוחד,[2] ונזקיה הטרגיים אינם מצדיקים השתת עלות שכזו על כל אוכלוסיית ההורים, בייחוד כשקיימים בשוק אמצעים חינמיים כגון אפליקציות חינמיות[3], או יצירת סימנים שונים (מחזיקי מפתחות, מדבקות) שיכולים להזכיר להורים את הימצאותו של ילדם מאחור. אין צורך להשתמש דווקא בחיישן יקר שלא ידועה מידת יעילותו. ההחלטה אם להתקין מתקן מיוחד ומאיזה סוג צריכה להיות בלעדית לכל אדם בהתאם לשיקול דעתו ואחריותו האישית.

חשוב להדגיש – במקום שבו ישנה תופעה רחבה שהשלכותיה כה חמורות עד לאבדן חיים בהיקפים מטרידים, ודאי שיש מקום למדינה לתקן תקנות כצעד חריג לתיקון החברה וכדי להבטיח את שלום הציבור, במיוחד כאשר מדובר בתינוקות חסרי ישע. אולם כאן מדובר בתופעה מצומצמת בהיקפים נמוכים מאוד ביחס לבעלי הרכבים בישראל, ואפילו בקרב בעלי הרכבים המסיעים ילדים קטנים. הצעת החוק מבקשת להסיר את האחריות מההורים והנהגים ולהעבירה למדינה ולמנגנוני הפיקוח שלה, ולכפות על כל בעלי הרכבים הוצאה כספית שעבור חלקם הגדול היא מיותרת, ועבור אחרים היא בעלת סיכון בסבירות אפסית.

[1] הצעת החוק של חברי הכנסת שמולי וביטן מסתייגת רק לכלי רכב שמסיעים תדיר ילדים מתחת לגיל ארבע.

[2] על פי נתוני ארגון "בטרם" מהשנים 2008-2016 http://www.beterem.org/download/files/%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%A8%20%D7%A0%D7%AA%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D%20-%20%D7%94%D7%A9%D7%90%D7%A8%D7%AA%20%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D%20%D7%9C%D7%91%D7%93%20%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%91%20-%202008-15.7.2013.pdf

[3] הסטטיסטיקה מובאת בהצעת החוק של חברי הכנסת שמולי וביטן וכן באתר הארגון - http://www.beterem.org/download/files/00029891_2.pdf

[4] http://www.rsa.gov.il/Documents/Board.pdf

[5] תשדירים ברדיו ובטלוויזיה, העלאת הנושא בערבי הורים בגני הילדים וכד'.

[6] עפ"י נייר עמדה של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, לעיל הערה 4.

[7] מובאות בסקירה שהובאה לעיל של ארגון בטרם.

במידה ומדובר על החיוב להתקין בכל רכב - גבוהה. ניתן להתנות מעבר מבחן שנתי ("טסט") בהתקנת החיישן. באשר לשתי ההצעות, ניתן להשית עונשים כבדים בפיקוח שגרתי של משטרת התנועה.

התאמה לערכי המדד

אין עלות תקציבית. ההוצאה מוטלת על בעלי הרכבים. האפליקציות הן חינמיות, בעוד שעלותם של מכשירים מבוססי חיישנים מתחיל ב-250 ש"ח ומגיע עד 2,000 ש"ח.

פיזיבליות אכיפה

תופעת שכחת הילדים ברכב היא טרגדיה גדולה. בישראל התופעה מגיעה לכותרות בעיקר בחודשי הקיץ החמים שבהם שכחת ילד ברכב עלולה להסתיים בפגיעה קשה ואף במוות, אך מספר המקרים בחורף אינו נמוך משמעותית ממספר המקרים בקיץ[1]. על פי הסטטיסטיקה של ארגון "בטרם"[2] בין השנים 2008-2016 נשכחו בישראל 454 ילדים ברכב (ב-403 אירועים) ו-22 מתוכם מתו. עוד מציין הארגון, כי רק 60% מהמקרים קשורים להשארת ילד ברכב, ואילו 40% מתוכם נוגעים לילדים ששיחקו ברכב ללא השגחה ונלכדו בו. כיום ישנם בשוק אמצעים רבים המסייעים למנוע שכחת ילדים ברכב, רובם מתבססים על אפליקציות בסמארטפון, חיישנים המותקנים ברכב או חפץ כלשהו שבעת יציאתו מהרכב אמור להזכיר להורה שילדו נמצא ברכב.

הצעת החוק של ח"כ דוד ביטן ואיציק שמולי מבקשת לחייב התקנת מתקן כלשהו מבלי להתייחס לסוג המתקן, ולהחיל את החובה כאמור רק על רכבים המסיעים דרך קבע ילדים עד גיל ארבע. הצעת החוק של ח"כ איילת נחמיאס ורבין, יפעת שאשא ביטון וקארין אלהרר לעומת זאת מבקשת לחייב כל רכב בהתקנת מתקן המשמיע צליל בשעת כיבוי מנוע הרכב אם נותר משקל על גבי המושב האחורי.

ראשית, יש לציין כי כ-400 מקרי הילכדות ילדים בתקופה של כ-9 שנים, ומתוכם 22 ילדים שמצאו כך את מותם, היא תופעה מצערת, קשה וחמורה, אך מצומצמת מאוד. ישנה אי התאמה בלתי סבירה בין היקף התופעה לבין הצעד שמבקשים המחוקקים לנקוט.

שנית, להטיל את החובה על כל כלי רכב אינה מוצדקת, שכן רבים מאוד מבעלי כלי רכב אינם מסיעים כלל ילדים וזוהי הוצאה מיותרת עבורם. נוסף על אלה יש לציין, כי כאשר 40% מאירועי הילכדות ילדים ברכב נובעים ממשחק ללא השגחה ברכב, המתקן אותו מבקשות חברות הכנסת לחייב איננו מהווה פתרון. כמו כן, מתקן המופעל על ידי משקל עשוי להיות מופעל על ידי הנחת תיקים או חפצים אחרים על המושב האחורי. במידה והורה מבקש להתקין מתקן מתוחכם ויעיל יותר לטובת ילדו, האם עליו להתקין שני מתקנים – האחד בהתאם להוראת המחוקק, והשני שיסייע לו ביתר יעילות להגן על בטיחות ילדו?

בשתי הצעות החוק ישנה התבססות מוחלטת על ההנחה כי יש צורך בחיוב להתקין מכשיר למניעת שכחת ילד וכי יש בכך תועלת. אולם חוות דעת מומחים דחתה את ההנחות הללו.

בנייר עמדה של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים משנת 2013,[3] כתב ד"ר יעקב שיינין: "ההסתברות שתינוק ימות או ייפגע קשה עקב שכחה במכונית עומדת על 0.003% [...] מעל 99.97% מכלל התינוקות לא יישכחו לעולם במכונית.". המגמה שהציג בנייר העמדה באשר להתמודדות עם הנושא היא זיהוי קבוצת הסיכון והפעלת קמפיין ממוקד ויעיל. לדבריו: "הרשות הלאומית מאמינה כי כל התמודדות רצינית עם התופעה חייבת להישען על עבודה מקצועית שתבחן לעומק את ההיבטים האנושיים והפסיכולוגיים ולא על רעיונות ואלתורים שכוונתם טובה, איך אין בהם ממש." עוד הוא מציין כי אין מחקר מדעי המוכיח שהאמצעים השונים מסייעים במניעה או בהקטנת התופעה של שכחת תינוקות, ואף מביע חשש "ממצב שהסתמכות על אביזר ייעודי או מאולתר, עלול להעביר את האחריות מהנהג לאביזר ועלול לשמש 'תירוץ' לשכחת התינוק". בדבריו גם הוסיף כי "למיטב ידיעתי אין אף מדינה בעולם שמחייבת להתקין אביזר שכזה".

פרופ' דוד מהלאל בנייר נוסף של הרשות העלה גם הוא את החסרונות הרבים בהסתמכות יתר על המתקנים הללו, והזהיר אף ממראית עין של טכנולוגיה כתחליף לאחריות הורית והתנהגות נכונה. לדבריו: "הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים היא גוף השואף למצוינות. בתוקף זאת שוקדת הרשות על פיתוח ידע ותובנות מבוססות מחקר ועובדות... מתודולוגיית עבודה שיטתית ומושכלת זאת היא אנטיתזה לתרבות השלוף והירייה מהמותן. אני סבור שעלינו להמשיך ולדבוק בדרך פעולה זאת ולא לסטות לכל רוח נושבת".

בחוות דעת נוספת מטעם הרשות, של פרופ' דוד שנער, מלבד לציון העובדה שאין מחקר המוכיח את יעילות המתקנים השונים, כתב במפורש כי אין מקום לחקיקה מיוחדת והדבר צריך להיבחן בידי וועדת מומחים הכוללת פסיכולוג קוגניטיבי להבנת הגורמים לשכחה ובדיקה האם המתקנים השונים מספקים מענה מתאים.

מכל האמור לעיל, רואים כי במונחים סטטיסטיים אין כאן שום "תופעה" אלא אירועים מצערים בתדירות נמוכה מאוד, הטלת ספק גדולה מאוד ביעילותם של העזרים הטכנולוגיים השונים ואף חשש מנזקים נלווים להסתמכות עליהם. כמו כן ניתן לשמוע לא מעט ביקורת על ניסיונות כנים אך חובבניים לייצר פתרונות מהירים לסוגיה מבלי להתבסס על ידע או מחקר רציני. חיוב כפי שמוצע בחוק ידרוש הוצאה כספית רבה ומיותרת מאזרחים רבים והסתמכות שגויה ומסוכנת בעידוד המדינה על פתרונות טכנולוגיים כתחליף לזיכרון ולאחריות.

השפעה תקציבית

הוגשו שתי הצעות חוק כמעט זהות[1], האחת על ידי חברות הכנסת איילת נחמיאס ורבין, יפעת שאשא ביטון וקארין אלהרר, והשנייה על ידי חברי הכנסת דוד ביטן ואיציק שמולי. שתי הצעות החוק הוגשו ליו"ר הכנסת והסגנים בתאריך כ"ט בתשרי התשע"ז – 31.10.16.

רקע

הצעות החוק מבקשות לחייב קבוצת אזרחים רחבה מאוד בהתקנת מכשיר ברכבם על אף שתופעת הילכדות ילדים ברכב היא מצומצמת מאוד. חלק גדול מהילדים לא נשכח אלא נלכד ברכב במשחק לא מפוקח והמתקנים השונים לא מספקים מענה לכך. נוסף על כך, בחוות דעת של מומחים מטעם הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים התנגדו לחקיקה שכזו והטילו ספק גדול ביעילות המתקנים לצד חשש מהשלכות הסתמכות על טכנולוגיה, ואף ביקרו החלטות פזיזות שאינן נשענות על מחקר ולמידה בתחום.

לצד ההתנגדות לחוק בשל אי יעילותו וחוסר הסבירות בהיקף ההתערבות בחיי האזרח ביחס להיקף התופעה, אנו רואים כשל ערכי בניסיון להעביר את האחריות הבסיסית והבלעדית של כל הורה, אל המדינה.

פרטים טכניים על הצעת החוק

הצעות החוק מבקשות לחייב כל בעל רכב, או בעלי כלי רכב שמסיעים ילדים באופן תדיר להתקין חיישן שיסייע למנוע שכחת ילדים ברכב.

תמצית חוות הדעת


Featured Posts

פוסטים אחרונים

  • RSS Social Icon
  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon
  • YouTube Social  Icon
דרכי יצירת קשר

"בצדק!" - עמותה למדיניות יהודית (ע"ר)

טרומפלדור 41 פתח תקווה

טלפון: 03-5317921

פקס: 077-5329494

דואר אלקטרוני: office@betzedek.org.il

דוקטורנט לכלכלה באוניברסיטת בר אילן.לשעבר שותף ומנהל חטיבת הייעוץ בחברת תבור כלכלה ופיננסים.במסגרת עבודתו בתבור ייעץ למשרדי ממשלה וגופים ציבוריים רבים, לבנקים, לחברות ביטוח, לפירמות גדולות ולשוק ההון.בין השאר ליווה את הפרטת נמל אילת, את הסכם הסחר עם סין, את בחינת כדאיות המענקים לאינטל, את תוכנית ההתייעלות של רשות האכיפה והגבייה...

1 / 21

Please reload

כל הזכויות שמורות לעמותת "בצדק!" 2016