הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – איסור מניעה מצרכן להביא למקום עסק מזון או שתייה מאותו סוג הנמכר במקום)

עמדת המדד-התנגדות מלאה

  • עיקרי החוק

התיקון נועד לחסום את הפרצה בחוק שאפשרה לבעלי אולמות הבידור להמשיך למנוע מהציבור הכנסה של מזון ומשקאות שלא רכשו באולם, זאת בתואנה שאינם מוכרי המזון אלא הדבר נעשה באמצעות זכיינים פרטיים אשר עליהם לא חל לשון החוק.

  • תמצית חוות הדעת

התערבות המדינה בהחלטה העסקית של מנהלי אולמות הקולנוע אינה מוצדקת. מחירי הכרטיסים סבירים בהשוואה למדינות אחרות, ומחירי המזון הנמכר באולמות הקולנוע הם חלק מהמודל העסקי שלהם. מכירת מזון ושתיה הינם חלק מחוויית הבידור שמספקים אולמות הקולנוע וההיתר להביא מזון ושתיה מהבית דומה להבאת בירה לפאב או אוכל למסעדה. על אף ששוק הקולנוע מוחזק בידי שלושה שחקנים ומחירי הכרטיסים יחסית דומים, לא הוכח שיש כאן כשל שוק, והתערבות זו לא היתה פותרת אותו גם אילו היה קיים. החוק הנ"ל עלול דווקא להרע לציבור הרחב מאשר להיטיב איתו, הוא פוגע בחירותם ובקניינם הפרטי של בעלי האולמות. לפיכך אנו מתנגדים להצעת החוק.

  • פרטים טכניים על הצעת החוק

הצעת התיקון לחוק פ/1763/20, הוגשה בתאריך 20.7.15, ד' אב התשע"ה, על-ידי טלי פלוסקוב, מירב בן ארי, אלי כהן, אלי אלאלוף, יפעת שאשא ביטון, רועי פולקמן, איתן כבל, איציק שמולי, דב חנין, מיקי לוי, קסניה סבטלובה, עבדאללה אבו מערוף, סתיו שפיר, יוסי יונה, מרב מיכאלי, איתן ברושי, תמר זנדברג, נורית קורן, יואל חסון.


  • רקע

בתיקון החוק להגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (תיקון 39), הידוע בכינויו "חוק הפופקורן", נקבע כי אסור למנוע מהציבור להכניס לאולמי בידור וספורט מזון ומשקאות שהביא עימו או רכש מחוץ לאולמות. זאת בכדי למנוע מצב בו הציבור הוא "קהל שבוי" המוכרח לרכוש מוצרים בתוך האולם בלבד, מוצרים שפעמים רבות היו יקרים באופן ניכר מן המחיר שלהם מחוץ לאולמות.

על פי החוק הקיים, האיסור חל רק במקום שבו בעל האולם הוא זה שמוכר את המוצרים במקום. אולם, במקום שבו המכירה נעשתה על-ידי זכיין (שאינו בעל האולם או השוכר שלו), הוראות החוק אינן חלות.

הצעת החוק דנן מבקשת לחסום את הפרצה בחוק ולהבהיר כי האחריות לציות להוראות חלה גם על מי שמפעיל את האולם בשכירות או בזיכיון. על פי התיקון, לא יוכלו עוד בעלי האולמות להתנער מאחריות לקיום הוראות החוק בתואנה שחוק הגנת הצרכן נוקב במונח "עוסק" ואינו חל עליהם.

התיקון מציע במקום הנוסח "מאותו סוג שהעוסק מוכר במקום", את הנוסח "מאותו סוג הנמכר במקום".


ענף הקולנוע נשלט על ידי שלוש קבוצות עיקריות: יס פלאנט ורב חן (35%); גלובוס מקס (20%); סינמה סיטי (20%). ביחד שלוש הקבוצות מחזיקות ב- 82% מהענף. מחירי הכרטיסים אצל שלושתם עומדים סביב 39 ₪ לכרטיס בודד להקרנה רגילה, וכ-46 ₪ להקרנת תלת מימד. הזמנה דרך האינטרנט תייקר את הכרטיס בכמה שקלים נוספים. לצד זאת, על פי הלמ"ס בין השנים 2006 ל- 2013, קפצו המכירות ב-60%. עיקר התחרות בין השחקנים אינה על מחירי הכרטיסים אלא במבצעים המסובסדים על ידי חברות האשראי ומועדוני הצרכנות וכן בכרטיסיות המנויים.[1] הסבר לקפיצה במכירות הוא הפיתוחים בתחום התלת-מימד. כאשר ניתן לראות היום סרטים באופן חופשי במחשב, ישנו אתגר באולמות הקולנוע לייצר חוויית בילוי שלמה ולא רק צפייה בסרט.[2]





ביחס לאפשרויות בילוי אחרות הקיימות בישראל, כגון הצגות, פארקי שעשועים, ספארי או בריכה, בילוי בקולנוע איננו יקר יותר בהכרח, ובהשוואה למדינות אחרות המחירים בישראל סבירים בהחלט, כך שקשה לטעון שישנו היעדר תחרות הגורם למחירים גבוהים.


לא ידוע לנו על מכשולים מיוחדים העומדים בפני כניסת שחקנים נוספים לענף הקולנוע, וכן אין מניעה לייצר חניוני "Drive-in movies"[3] שיאפשרו חוויה קולנועית שונה וזולה, ובמידה וישנם חסמים, הרי שפעילותה של המדינה צריכה להיות בכיוון הסרת אותם חסמים להגברת תחרות ולא פגיעה בחירות העסקית של בעלי האולמות.

האפשרות למכור מזון ושתיה במחירים גבוהים יותר מהרגיל הם חלק מהמודל העסקי של אולמות הקולנוע.[4] רווחים גבוהים ממכירת מזון ושתיה מאפשרים מחירי כרטיסים מוזלים יותר. ישנם אנשים שיכולים להרשות לעצמם רק רכישת כרטיס לסרט, ואחרים שיכולים להרשות לעצמם גם מזון ושתיה כחלק מהבילוי. במידה ויקטנו ההכנסות ממכירת מזון ושתיה, מחירי הכרטיסים עלולים לעלות ודווקא מעוטי היכולת הם אלו שיפגעו. אם המחיר היה גבוה באופן מופרז, אנשים היו מפסיקים לרכוש מזון ושתיה באולמות. הציבור ראה זאת כחלק מחוויית הבילוי בקולנוע ולכן רצה להשקיע בזה כסף. כל אדם היה מעדיף לשלם פחות, אולם בשוק חופשי המחיר לא נקבע על פי כמה אדם היה מעדיף לשלם, אלא על פי כמה הוא מוכן לשלם.


  • פיזיבליות אכיפה

ניתן לאכיפה.


  • התאמה לערכי המדד

הצעת החוק הזו פוגעת בזכות הקניין הפרטי ובחירות העסקית של בעלי אולמות הקולנוע. המכירה במזנונים היא חלק מהמודל העסקי של המפעילים, והיא חלק ממוצר בילוי שהם מציעים. אדם רשאי לרכוש כרטיס בלבד ללא מזון ושתיה, כשם שהוא רשאי ללכת לספארי או למוזיאון אם הבילוי בקולנוע יקר לו מדי. השוק החופשי יכתיב את המחירים וההתערבות של המדינה אינה במקומה.

לא הוכח שיש כאן כשל שוק שמצדיק את התערבותה של המדינה, ואילו היה כשל שמונע תחרות, הרי שתפקידה של המדינה היה לשחרר חסמים ולעודד כניסת שחקנים נוספים להורדת המחירים.

לאור האמור לעיל אנו מתנגדים להצעת החוק.

[1] פורסם בדה-מרקר, 1.10.14 http://www.themarker.com/consumer/1.2447147


[2] http://www.themarker.com/consumer/1.2171112


[3] חניונים פתוחים שמוקרנים בהם סרטים, הצופים ישובים במכוניותיהם ויכולים כמובן להביא מזון ושתיה. עלויות האחזקה נמוכות מאוד ומאפשרות מכירת כרטיסים בזול.


[4] בכירים בענף הקולנוע צוטטו בדה-מרקר טוענים כי למרות שרק 20% מההכנסות מגיעים מהמזנון, הסכום הזה מהווה 75% מהרווחים. http://www.themarker.com/consumer/1.2171096



Featured Posts

פוסטים אחרונים

  • RSS Social Icon
  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon
  • YouTube Social  Icon